סצנה קבועה בחדר ההלבשה של ‘בלונדון יש’ מעמידה אותי במרכז קונפליקט רפטטיבי-כבר, במהלכו אני מתחילה לספר למקורב מקומי מתחלף על המקום החדש והמעולה שאני אוהבת – רק כדי להספיק חצי משפט, ואז להתחרש. “לא!”, זועק המקורב המתחלף. “את לא כותבת על זה בבלוג!”. אני מחייכת, גם כשזה קורה וגם עכשיו – כי כיף לי לדעת שיש ל'בלונדון יש' תהודה דה דה, כי אני מבינה את האגו המקומי ששואף להשאיר מקומות שווים בסוד... המשך »